בסוף השבוע האחרון הרשת הוצפה בגל נוסטלגיה של "אתגר העשור" . כולן העלו תמונות מ-2016, וגם אני נסחפתי. אני ידועה כטיפוס נוסטלגי ובואו - יש לי על מה להתרפק, כשפתחתי את הארכיון שלי, מצאתי שם כתבת שער ב-7 ימים של "ידיעות אחרונות" שיצאה בפרינט - שבה הוכתרתי ל"כוהנת המידות הגדולות". הסתכלתי על ריי של אז - הייתי פרזנטורית, הייתי לידרית, הייתי תמיד בבגד ים או הלבשה תחתונה, הייתי יזמת ויוצרת, הרגשתי שאני בשליחות מתמדת. המטרה שלי הייתה אז לעזור לנשים להגביר את הווליום ולהרגיש בנוח לתפוס

ה-1 בפברואר מתקרב. וגם - הקורס הבא שלי בשיתוף קהילת אורקה. 5 מפגשים פרקטיים בזום לבנייה של התשתית של הפודקסט שלך. לפי כל הספרים והחוקים של "איך משווקים נכון", עכשיו זה הזמן שבו אני אמורה להלחיץ אותך.לכתוב לך ש"ההרשמה נסגרת", ש"נותרו מקומות אחרונים", ושאם לא תעלי על הרכבת הזאת עכשיו - תפספסי את ההזדמנות של חייך. אבל האמת? את לא חייבת להירשם לקורס הזה. וזה ממש בסדר אם לא תעשי פודקאסט השנה. העולם לא יתמוטט אם לא תהיה לך תוכנית שבועית, והעסק שלך לא יקרוס אם לא תעלי לספוטיפיי בחו

השבוע הרגשתי שהעולם בחוץ רועש לי מדי. כאילו יש איזה רכבת שיוצאת וכולם רצים להספיק אותה לסמן וי, להשיק, לחגוג ואת רק רוצה רגע אחד של שקט כדי לשמוע את עצמך... אז עצרתי. ברור לי שזאת פריבילגיה וזכות שיש לי, האפשרות לבחור מה נכון לי כרגע היא לא מובנת לי מאליה. עשיתי לעצמי "ריטריט" פרטי. לא צריך בשביל ריטריט כזה דרכון... היינו רק אני, המסך, והרצון להתמלא מחדש ולחשב את המסלול שלי לשנה הקרובה, כל זה יחד עם חגיגת 4 שנים לנישואין שלנו, הזדמנות לפנות מקום לביחד ולתכנן את הגשמת החלום הכ

חברות, בואו נודה על האמת. הפנטזיה של כולנו נראית אותו דבר: אולפן מעוצב, תאורה עמומה ומחמיאה, אוזניות גדולות, ובמרכז הפריים – המיקרופון השחור והגדול הזה. כן, כן, ה-Shure המפורסם. ההוא שגורם לכל מי שמדבר אליו להיראות כאילו הוא יודע בדיוק  מה הוא עושה, וכאילו יש לו חוזה טאלנט ב-Spotify. אבל כשאני התחלתי את הפודקאסט העצמאי שלי? הפנטזיה הזאת עלתה יותר מ-300 דולר (רק למיקרופון, בלי לדבר על כרטיס קול וכבלים). וזה היה פשוט יקר מידי לתחביב שלא היה לי מושג אם בכלל יחזיק מעמד. אז עשיתי

חברות, זה הג'וס האחרון של השנה. יש באמירות ובסיכומים האלה אלמנט כל כך דרמטי, נכון? אני לא יודעת למה המחשבה על זה תמיד מחזירה אותי לזיכרונות ערב המילניום, אולי כי עברו מאז 26 שנים. הייתי אז בכיתה י׳ ויצאנו לבלות בעיר (ירושלים), אני זוכרת איך חיכינו לסוף העולם, אבל בבוקר שלמחרת קמנו כרגיל. באמצע השבוע (שעבר) החלטתי לקחת "יום אופסייט" עם חברתי, הדר סביון המאירי. למי שלא מצויה בז׳רגון - אופסייט זה מושג מעולם ההייטק שהמשמעות שלו היא יום עבודה במקום שהוא לא המשרד הקבוע. בהייטקס עוש

וירג'יניה וולף כתבה לפני כמעט מאה שנה שאישה צריכה כסף וחדר משלה כדי ליצור. היא דיברה על ספרות, אבל אם היא הייתה חיה היום, אני מוכנה להמר שהיא הייתה מוסיפה לרשימה הזו עוד משהו אחד קטן: מיקרופון. אנחנו חיים וחיות בעידן שבו נדמה שהדלתות פתוחות לרווחה. הרי כל אחת יכולה לפתוח אינסטגרם, נכון? אבל האמת היא ששומרי הסף לא נעלמו. הם פשוט החליפו צורה. אם פעם אלו היו עורכי עיתונים ומו"לים שהחליטו איזה קול ראוי להישמע, היום אלו האלגוריתמים, חברות ההפקה הגדולות וגופי התקשורת המסחריים. תסתכ